|
|
|
|
|
משה וטובה
אריאל ב-1937,
שנתיים לפני שנולד
בנם גדעון.
היא היתה
אם אוהבת,
הוא קרא
לה "זונה"
והיכה אותה
|
|
|
|
|
|
שנה שהיא
חיכתה לי
וסבלה
מהשיגעונות
שלי", הוא
אומר. "אן
סבלה
מהבחורות
הרבות שהיו
בחיי. הייתי
ביישן ותמיד
הלך לי עם
נשים, כי אני
לא אגרסיווי.
יכולתי לצאת
עם בחורה חודשיים
ולא לגעת בה,
הסתפקתי
בלהשוויץ
ביופייה".
אן היא אשתו
השנייה.
בשנות ה-60 היה
נשוי ליעל צבר,
שהתגרשה
ממנו "כי
הייתי מכור
ללימודים,
לאימונים
ולפיתוח
המצאותי".
בתם היחידה,
גפן, מתה בגיל
צעיר מסרטן.
לאריאל יש שלוש
ילדות מאשה
אחרת, מרי וב,
שאותה הכיר
במסיבה
כשהיתה
פקידה
בנאס"א.
"התאהבתי בה
אבל אמרתי לה
שלעולם לא
אעזוב את אן.
סיפרתי לאן
על הקשר עם
מרי, כי אני
לעולם לא
משקר". בדרום
קליפורניה,
הוא מספר, יש
לו שני בתי
אחוזה, שאותם
רכש כדי
שיוכל לארח
באחד מהם את
הילדות, שהיו
משוכנעות
שהוא נשוי
לאמן, וכך
יוסתר מהן
קיומה של אן.
הקשר שלו עם
מרי וב נותק
לפני חמש
שנים וכיום
היא נשואה
לאיל נפט.
לישראל הוא
בא הפעם כדי
להשתתף בכנס
בוגרים חגיגי
של מחזור ו'
בהדסים,
שאותו הפיק.
הרעיון נולד
בעקבות
צפייה עם
הילדות בסרט
"הארי פוטר".
"היו בסרט
הרבה דברים
שהזכירו לי
את הדסים, הדמויות
הזכירו לי את
חברי
מהמחזור.
זכרתי את אורי
מילשטיין,
שהיה במחזור
שלי ופעם קרא
בכיתה חיבור
מבריק ואחר
כך התברר
שהדף במחברת
היה ריק. לא
ידעתי מה הוא
עושה היום
וחיפשתי
בגוגל.
טילפנתי
אליו אחרי
יותר
מחמישים שנה
שלא היה
בינינו קשר
ואמרתי לו,
'בהדסים היה נס,
בוא נכתוב על
זה ספר'".
הספר המושקע
חולק
למאתיים
המשתתפים
בכנס המחזור,
שהתקיים
במלון
בהרצליה ב-18
במאי. אריאל מספר
שהשקיע
בארגון
הכינוס, כולל
הפקת הספר, כרבע
מיליון דולר
("כסף לא משחק
אצלי תפקיד,
כסף הוא כלי"). האורחים
קיבלו גם
חוברת שהפיק,
"הדסים היה
הבית", 100
עמודים
בעריכת גילה
בן שלמה,
המכילה את סיפוריהם
של בני
המחזור,
והצ'ופר
האחרון היה
סרט, "הדסים -
המשפחה שלי",
שהפיקה דליה
גוטמן וביים
יהודה קווה.
עד שמילשטיין
ואריאל החלו
לעבוד על
הספר, סיפור
ילדותו של
אריאל לא היה
מוכר לבני
המחזור שלו,
וגם לא למילשטיין.
הספר, "על מה
חלמנו - אגדת
הדסים" (הוצאת
שרידות), הוא
מהדורה
אלבומית
מהודרת בכריכה
קשה, שעלות
הוצאתו היתה
כ-100 אלף דולר.
הוא סוקר
עשור בהדסים,
שלדעת
המחברים התבצע
בו "אחד
הניסויים
החינוכיים
המוצלחים
ביותר". הוא
מכיל בין
השאר
ביוגרפיות
של חניכים
מפורסמים,
ובהן סיפורו
הפרטי של
אריאל.
אריאל: "במשך
החודשיים
שקדמו
לכינוס
התעוררתי כל
בוקר מוקדם
ועשיתי
חזרות על מה
אומר והייתי
בוכה
מהתרגשות. רק
היום אני לא
בורח מעברי.
כל חיי שמרתי
הכל בסוד
והיה רק ילד
אחד בהדסים
שידע על
ילדותי.
עכשיו
הוצאתי את
העבר החוצה
והוא גלוי
ופתוח לכל".
שני מאהבים
ובעל
משה אריאל
(לבקוביץ) היה
צייר מחונן,
נמוך קומה
ולא חזק
בגופו. הוא בא
ארצה בגיל 17
מפולין, וכשעמד
נרגש על
הרציף בנמל
יפו, שדדו
צעירים
ערבים את
חפציו ואף
היכוהו
כהוגן. ההיסטוריון
ד"ר אורי
מילשטיין
כותב, שמשה
אריאל עבד
תחילה כפועל
ניקיון בבית
מלון ובתוך
חמש שנים
התמנה
למנהלו.
מתוקף מעמדו
החדש הוזמן לטקס
הנחת אבן
הפינה למכון
הביולוגי-פדגוגי
בתל אביב.
בטקס ישב
אריאל ליד
ישראל רוקח,
שהיה סגנו של
ראש העיר
מאיר
דיזנגוף.
השניים התיידדו,
וכשהנציב
העליון
הבריטי מינה
את רוקח ב-1936
לראש העיר,
הוא שיכנע את
אריאל לעזוב
את משרתו
במלון
ולעבוד במכס.
כעבור כארבע
שנים קודם
אריאל
לתפקיד מנהל
המכס ביפו.
טובה אריאל
(גולדברג)
נולדה
בירושלים ב-1911.
היא היתה
יפהפייה
ובתחילת
שנות ה-30
השלימה את לימודיה
בסמינר בית
הכרם ועבדה
כמורה וכקצרנית
בכנסים
ובוועידות. ב-1936
הכירה באחד
הכנסים את
רוקח. קשר
רומנטי נקשר
בינה לבין
הגבר הנשוי
והוא הזמין
אותה לעבור
לתל אביב
ולעבוד כמזכירתו.
בספר נטען
שרוקח פעל
להשיא את
מזכירתו
לחברו הטוב
משה אריאל,
ושכמתנת
חתונה הוא
העניק לזוג
זכות
להתגורר
בבית עובדי
העירייה
הבכירים,
ברחוב ריינס 15.
גדעון אריאל
נולד ב-1939.
"היינו
המשפחה
היחידה בבניין
שלא השתייכה
למעמד הגבוה
של בכירי העירייה",
הוא אומר.
"גרנו בקומה
שלוש וזו
היתה דירה נאה
עם חדר
אורחים ושני
חדרי שינה
ומרפסת, והבית
היה מרוהט
יפה. ראש העיר
רוקח היה בא
אלינו הביתה
והיה נותן לי
מתנות. פעם
הוא הביא לי
שעון במתנה
ובפעם אחרת
עט. בכל פעם
הוא היה מביא לי
מתנה, ואז היה
עלי לצאת
מהבית".
בספר נכתב
שרומן התפתח
בין אמו לסגן
מהנדס העיר,
משה עמיעז
רויטמן,
שרעייתו
דניאלה היתה
חברתה הטובה
ביותר. הרומן
הזה התנהל
במקביל למערכת
היחסים שלה
עם ראש העיר.
"גם משה
עמיעז נהג
להביא לי
מתנות באופן
קבוע, כדי
שאלך לשחק בחוץ",
מספר אריאל.
"יום אחד
טרקתי את
הדלת בכוח,
אבל נשארתי
בדירה
ונכנסתי
לארון כדי
לראות מה
קורה. מגיל
שבע הייתי
מציץ באופן קבוע
באמי כשהיא
מתעלסת עם
רוקח וכשהיא
היתה מבלה עם
עמיעז. אני
זוכר
שכשרוקח היה
בא, הכל היה
רשמי: הוא היה
מתפשט והם
היו עושים את
האקט והוא
היה מתלבש
מיד ויוצא.
"עם עמיעז זה
היה שונה. זו
היתה אהבה,
וממבט של היום
אני חושב שהם
רשמו פרקים
חדשים בקאמה
סוטרה. הוא
באמת אהב
אותה ולמרות
שהייתי ילד
ולא הבנתי הרבה,
הרגשתי שאתו
זה משהו אחר.
אחרי שהוא
נפטר אשתו
דניאלה אמרה
לי שהוא אהב
בחייו רק את אמי".
היום הראשון
בהדסים
גדעון אריאל
מתאר ילדות
של בידוד
וסבל. "מגיל שלוש
הושארתי לבד.
הורי הלכו
לעבודה
בבוקר ואבי
היה נועל את
הדלת והייתי
נשאר שמונה
שעות לבד. הוא
היכה אותי
מכות רצח מאז
שאני זוכר את
עצמי. אם הפלתי
משהו, הוא
הרביץ. אם
ניסיתי
לגונן על אמי
כשהוא היכה
אותה, תוך
שהוא צועק לה
'זונה', חטפתי. בספר
מילשטיין
ואני מביאים
את עדותו של
חבר ילדות
שלי, יורם
אלקון, שסיפר
איך שיחקנו
שח במטבח
ואבי התבונן
בנו ובכל פעם
שעשיתי מהלך
לא נכון, סטר
לי בכוח. במשך
שנים הוא היה
צועק שלא
ייצא ממני
כלום בחיים".
את אמו הוא
זוכר לטובה,
"היא היתה אם
אוהבת, לימדה
אותי דברים
ועזרה לי
בשיעורי
הבית. היא
וחברתה
דניאלה
עמיעז היו
לוקחות אותי
לקפה פילץ. כל
מה שביקשתי
ממנה היא
נתנה לי
ותמיד חיבקה
ונישקה. היא
היתה נהדרת
וחכמה ואף
פעם לא כעסה
עלי, גם
כשברחתי
משיעורים.
הוא רוב הזמן
השפיל והיכה.
כשסחבתי בגן
מעטפה עם
גומיות ונתפסתי,
הגננת
התלוננה
ואבי בא לגן
והיכה אותי
לפני כל
הילדים וזה
היה נורא".
מתי הבנת
שמשהו פגום
ביחסי הוריך?
"הוא תמיד
כעס. כשאמי
בישלה, הוא
היה טועם
ואומר, 'איזה
דרעק', וזורק
את האוכל.
הייתי די קטן
כשהוא קרא לי
לחלון ופתח
את התריס
ואמר, 'תציץ
ותראה את אמא
שלך הזונה' -
ראיתי
מכונית
שחורה מפוארת
והדלת נפתחה
ואמא נכנסה
פנימה. יום
אחד לקחתי
מספריים
וגזרתי את
השמלות
היפות שהיו בארון.
רציתי
להוכיח לו
שאני מזדהה
אתו, אבל הוא
היכה אותי
מכות רצח
ואילו היא
בכתה מצער על
שמלות המשי
שנהרסו".
הוא אומר
שטיפח
מנגנוני
הישרדות כבר
מגיל צעיר.
"מאחר שהוא
נעל אותי
בבית לשעות
רבות התחלתי
לגנוב
מפתחות מהצרור
שלו, ואחרי
שהם הלכו
הייתי פותח
את הדלת
ויוצא. כשהוא
תפס אותי
הפסקתי
לגנוב
מפתחות, אבל
פיתחתי דרך
לפרק את
הצילינדר של
המנעול. הוא
קנה עוד
צילינדר
יותר קטן ואז
היה מנעול בתוך
מנעול. לקח לי
חודשיים
לפצח גם את המנעול
הנוסף. הייתי
יושב שעות עם
חוט ברזל, מנסה
לסובב
בעדינות את
המנעול.
"הוא נעל גם
את הארונות,
וגם אותם
פרצתי. היו שם
אקדחים
וכדורים
וחלקי סטן
ובזה לא
נגעתי. אבא
היה באצ"ל
ואחר כך
הצטרף ללח"י
וסייע להם להבריח
ארצה אמצעי
לחימה כשהוא
עבד במכס. חלק
מהנשק היה
בבית ומרגע
שהוא חשד
שאני מחטט
בארונות, הוא
הדביק מדבקה
פנימית.
כשהוא גילה
שהדלת נפתחה
ונייר הדבק
נקרע, הוא היה
מכה אותי בכף
נעליים
גדולה או
במחבט
שטיחים".
אריאל מספר
שבגיל צעיר
הוא נעשה
פושע קטן שסוחב
ונטילים
מצמיגי
מכוניות כדי
למכור אותם, נעדר
מבית הספר
כדי לשוטט
ולשחק משחקי
מזל ב"טיר",
על הטיילת. את
רווחיו צירף
לסכום שסחב
מהמחבוא של אמו,
ולכסף שחסך
מעבודתו
בימי שישי
כשליח בחנויות
פרחים. כך קנה
לעצמו
אופניים
משומשים, שאותם
החביא במקלט.
כשהיה בערך
בן תשע
התגרשו
הוריו והאב
עבר לדירה
אחרת בצפון
תל אביב. קשה
לו לדייק
בזמנים, הוא
זוכר
שהשאירו אותו
כיתה בשנת
הלימודים
הרביעית, וכך
איבד את חבריו.
"אמרתי לאבי
שאני רוצה
ללכת לקיבוץ,
והוא רשם
אותי להדסים
ואת כיתה ה'
עשיתי שם ב-1950".
אתה זוכר את
היום הראשון
שלך במוסד?
"אבי ואני
נפגשנו עם
רחל שפירא
שניהלה את
המקום. היא
לקחה אותי
למגורים של
הקבוצה שלי
ואם הבית,
שושנה לרנר,
ניסתה ללמד
אותי לסדר את
המיטה ולא
הצלחתי. הוא
הכניס לי
סטירה והיא אמרה
לו בשקט, 'תצא
מכאן. מהיום
הוא הבן שלי
ולא שלך'".
דני דסה,
המדריך
לריקודי עם
שהיה גם
המורה להתעמלות,
שיכנע את
הילד לנסות
את כוחו
בספורט.
"באחד
החופשים
כולם נסעו הביתה
ואני נשארתי
בכפר, כי אבי
טען שאני
מלכלך את
הבית.
הסתובבתי
בחצר עם מקל
של מטאטא ביד ודסה
שאל מה אני
עושה. עניתי
שאני משחק
במלחמה. הוא
אמר שאבוא
לרוץ אתו.
פחדתי שלא
אוכל לרוץ יותר
ממאתיים מטר
אבל הסכמתי
רק בגלל שהוא
נתן לי תשומת
לב. יום אחד
דסה שאל אם לדעתי
אני יכול
להצליח
לזרוק
דיסקוס.
הייתי נמוך
וקטן לזריקת
דיסקוס,
הייתי רק כמה
חודשים בהדסים
ולא היה לי
גוף מפותח.
אבל בפעם
הראשונה מישהו
הציב לי אתגר.
דסה לימד
אותי לאחוז
דיסקוס ונטע
בי את האמונה
שאני יכול
להצליח".
המכתב
באוגוסט 1951
ילדה אמו
תינוקת בבית
החולים אסותא.
מי היה האב?
אריאל אומר
שאביו הסכים
שהתינוקת
תיקרא בשם
משפחתו,
אריאל. כעבור
כמה שנים אימצו
אותה משה
ודניאלה
עמיעז. כיום
היא מעדיפה
לשמור על
פרטיותה
ולכן שמה לא
פורסם בספר. אריאל
זוכר שאמו
נשארה בדירה
בריינס גם
אחרי הלידה,
והמשיכה
לקבל משכורת
מהעירייה
באמצעות
שליח.
בהדסים מצא
הילד בית חם.
"פתאום דיברו
אתי מבלי
להחטיף לי
סטירות.
קיבלתי
ביטחון עצמי.
המורים
והמדריכים
היו גמישים
ולא הענישו.
מקסימום היה
עליך לעבוד
יותר, אם
פישלת.
המורים היו נהדרים
ולימדו
באופן
שסיקרן אותך
ללמוד עוד.
אחרי הגיהנום
בבית מצאתי
את עצמי בגן
עדן, כשאני חי
עם בני גילי
ויש לי
חברים".
הוא הסתיר
מחבריו את
קורותיו
בבית ואף
הציג את עצמו
כיתום מאם.
אלא שיום אחד
קרא לו חברו
הטוב ואמר
שמתחת לעץ
הדומים
בכניסה לכפר
מחכה אשה עם
עגלה ותינוק,
שטוענת שהיא
אמו. בספר
מתאר אריאל
את המבוכה
שחש לנוכח
חשיפת השקר.
הקשה מכל, הוא
אומר, היה
היום שבו אמו
אושפזה בכפייה.
"באחת
החופשות שלי
מהדסים הגיע
אמבולנס
הביתה וכמה
גברים
בחלוקים
לבנים דיברו
עם אמא. היא
התחילה
לצעוק
ולבכות ואני
זוכר איך הם
גררו אותה
למטה
והכניסו
אותה בכוח
לאמבולנס.
נשארתי לבד
עם התינוקת
ובמשך כמה
ימים טיפלתי
בה. הרתחתי
חיתולי בד
בסיר מיוחד
על פרימוס
שהיה במרפסת,
טיפלתי
והאכלתי
ושיחקתי אתה.
אבא נהג להביא
מצרכים
ואוכל, אבל לא
עלה לדירה. אל
תשאלי היום
איך טיפלתי
לבד בתינוקת,
אבל עשיתי
בדיוק מה
שראיתי שאמא
עשתה
ונעזרתי בבן
של השכנים.
יום אחד באו
אנשים ולקחו
את התינוקת
לבית
יתומים".
35 שנים לאחר
מות אביו,
כשאריאל
ומילשטיין
עבדו על הספר,
מצא אריאל
בדרכון של
אביו מכתב
מצהיב שהאב
כתב בשמו אל
ראש העיר
רוקח ביולי 1952
(רוקח היה אז
גם חבר כנסת
מטעם
הציונים
הכלליים,
ובדצמבר
מונה לשר הפנים):
"אמי טובה
אריאל
התחילה
לעבוד
בעיריית תל
אביב בשנת 1936.
גם כעת היא
נחשבת
לפקידה, אך
בלי תפקיד.
תפקידה עתה
הוא להיות
עצורה בבית
החולים
הממשלתי באר
יעקב. אין אני
רוצה להיכנס
להשתלשלות
העניינים,
רוצה אני רק
לעמוד על
נקודה אחת,
שהיא כעת
הגורמת
העיקרית לסבל
של אמי: קומץ
של דיירי
הבית שאמי
מתגוררת בו
(הבית הוא של
עובדי
העירייה) עשו
יד אחת להרחיקה
מהדירה".
בהמשך כלול
איום מרומז:
הכותב אמנם
צעיר, אבל יבוא
יום "ויצטרכו
לתת דין
וחשבון על
המעשים הברבריים
האלה ולא רוצה
שכבודו יהיה
מעורב
במחשבות, כי
בטוח אני שכל
מה שהתרחש עד
עכשיו הוא
בלי ידיעתו...
והוא יחקור
באופן אישי
את המקרה
וישים קץ
למזימה ולסבל
של אמי
האומללה".
אריאל אומר
שלא ידע כל
השנים על
קיומו של
המכתב. "אני
זוכר את
הביקור
הראשון אצלה
בבאר יעקב.
היא ישבה מנותקת
ולא זיהתה
אותי ורק
חזרה ואמרה
שיש לה בן ששמו
גדעון,
וכשאמרתי
שזה אני, היא
התעלמה ואני
פרצתי בבכי".
גם בספר
מתואר
הביקור. אחות
לקחה אותו
למשרדו של
מנהל בית
החולים,
שהגיש לילד
עוגיות ואמר
לו שעליו
להיות חזק, כי
אמו היא אדם
אחר ועליו להתייחס
אליה כאילו מתה.
אריאל בכה
ושאל מה עשו
לה, והרופא
השיב שהיא
עשתה מעשים
שאסור לעשות,
וחלתה; שיש
חוקים שהיא
הפרה וצריך
לחיות לפי
החוק וכי
עליו לזכור
זאת. על שאלתו
החוזרת, מה
עשתה אמו,
השיב הרופא
שהוא יבין רק
כשיהיה יותר
מבוגר.
יש לי אחות
על יום
הולדתו ה-13,
באפריל 52', כתב
אריאל במבוא
לחוברת
"הדסים היה
הבית": כשבוע
לפני כן נסעו
רוב הילדים
לחופשת חג
הפסח, אבל הוא
וכמה יתומים
נשארו בכפר.
אמו היתה מאושפזת.
אביו, שעבד אז
כרואה חשבון,
לא הזמין אותו
אליו. בהדסים
סידרו
תוכנית
עבודה בשדות
לאלה שנשארו.
גדעון, שנהג
בטרקטור, היה
מבסוט עד
הרגע שקראו
לו אל המשרד
הראשי. "להפתעתי,
אבי עמד שם עם
רחל שפירא,
מנהלת בית
הספר".
לראשונה
בחייו אביו
הביא לו מתנה,
"קופסה קטנה,
עטופה
בעיתון ישן",
שהיה בה
רישום פחם של
גדעון הילד,
שהאב טרח
עליו זמן רב.
הילד התאכזב
ממתנת
בר-המצווה,
"אבי הסתכל
עלי במבט
הרחמים
האופייני לו"
ולקח אתו את
הרישום
כשנפרדו.
היום ההוא,
כתב אריאל,
היה נקודת התפנית
של חייו. אביו
חשב אמנם
שהוא
לא-יוצלח שמבזבז
את זמנו
בהרמת
משקולות, אבל
הוא החליט להראות
לו מה בכוחו
לעשות.
הוא התיישב
בחדרו מול
צילומי
הספורטאים
על הקיר, ושקע
במין הזיה
שבה ראה את
עצמו מייצג
את ישראל
באולימפיאדה.
בספטמבר 57',
ביום נעילת
המכביה,
אריאל (אז
בכיתה י"ב)
שלח מכתב אל
דסה, שהיה
בארצות הברית
לרגל
לימודים, ובו
דיווח שהוא
מתאמן יום-יום,
כפי שלימד
אותו:
"במכביה
לקחתי
מדליית זהב בהדיפת
כדור ברזל, 15.63
מטר, ובדיסקוס
מדליית כסף, 43.72
מטר.
באימונים
שברתי את השיא
הארצי, 16.21 מטר,
אולם
באליפות
הארץ
הסתפקתי במקום
ראשון
בתוצאה 16.10 מטר".
הוא כתב
שמשקלו 86 ק"ג
וגובהו 1.84 מטר:
לאחר המכביה יעבור
לבוגרים
ויתחיל
להדוף כדור
שמשקלו 7.25 ק"ג.
"לקחתי כ-30
מדליות
שונות העונה,
ובשום תחרות
לא השיגו
אותי
בהדיפה", התגאה.
אריאל הוסיף
שיעדו הבא
הוא
אולימפיאדת
רומא ב-1960. "אם
הגעתי לאיזה
הישגים
מעולים הרי
זאת רק הודות
לך", כתב לדסה.
בהיעדרו של
המאמן לא היה
לאריאל עם מי
לדבר. "הייתי
מדבר כל יום
אל הדיסקוס
והייתי מחבק
אותו לגופי,
ויתרונו של
הדיסקוס
שהוא אמר לי
מה שאני רוצה
לשמוע, שאני
חייב לנצח.
הייתי אלוף
ישראל בדיסקוס
ואיש לא שבר
את השיא שלי
במשך קרוב ל-30 שנה,
וגם בהדיפת
ברזל השיא
שלי נשמר
כחמש שנים".
יריב אורן,
שאימן
אתלטיקה קלה
בהפועל כפר
סבא, לחץ על
אנשי מכון
וינגייט לקבל
את אריאל
ללימודים
במחזור
הראשון, על אף
ציוניו
השליליים
בבחינות
הבגרות
במקצועות ההומניים.
לאחר סיום
הלימודים
התגייס ב-1960
לצה"ל ושירת
כמדריך
ספורט. באותה
שנה גם השתתף
באולימפיאדה
הראשונה שלו.
אחרי השחרור
מהצבא רצה ללמוד
בטכניון, אך
לא התקבל
בגלל ציוני הבגרות
הנמוכים שלו.
הישגיו
הספורטיוויים,
לעומת זאת,
זיכו אותו
במלגת
לימודים
בארצות הברית.
"לכן דסה הוא
דמות כל כך
חשובה בחיי".
ב-1963 הוא נסע
לאוניברסיטת
וואיומינג,
שם עשה תואר
ראשון
בחינוך
גופני. "משם
המשכתי
לאוניברסיטת
אמהרסט
במסצ'וסטס
ועשיתי תואר
שני ושלישי
בביו מכניקה,
וסיימתי ב-72'. ב-75'
השלמתי תואר
דוקטור נוסף
במדע
המחשבים".
באותה שנה
מתה אמו בבית
החולים.
"בשנים שלא
הייתי כאן
השתדלתי
לבוא לארץ
פעם בשנה.
לאחר מותה
התגלה
בחשבון הבנק
שלה סכום של 15
אלף דולר וביקשתי
שיתנו את
הכסף לאחותי,
שגילתה אז
שיש לה אח.
אחותי
התחזתה
לעיתונאית
והלכה אל
המאמן שלי,
יריב אורן,
וביקשה
לראיין את
אחיה אלוף ישראל,
וכך נפגשנו".
כל החיים
ברחתי
החשיבה שלו
על ספורט
כמדע החלה
עוד כשהתאמן
בזריקת
דיסקוס. מדי
פעם, הוא אומר,
שאל את המאמן באיזו
זווית עליו
לשחרר את
הדיסקוס
ומהי תנוחת
הראש
האופטימלית,
ובכל פעם
קיבל תשובה אחרת.
הוא הרגיש
שנחוץ מחקר
מדעי וניתוח
הנדסי של
נתונים כמו
מיקום, תנופה,
תאוצה וכוח.
בארצות
הברית
התגבשה אצלו
המחשבה על
האתלטים, שבגלל
מחסור
בנתונים
מדעיים אינם
מצליחים
למצות את
כישוריהם
והוא נשאב
לתוך מחקר של
תחום מדעי
חדש שהוא
נעשה אחד
מדובריו
הבולטים: ביו
מכניקה
ספורטיווית.
"אני המצאתי
את מכונת
המשקולות
הראשונה, שהיום
קיימת בכל
מכון כושר",
אומר אריאל.
"כשעבדתי ב-69'
על תואר
הדוקטור
החלטתי
לעשות מחקר
על מרוצי
סוסים
והקמתי חברה
לניתוח ביו
מכני ממוחשב, CBA,
שעדיין
קיימת. אחר כך
פיתחתי את
סוליית
האוויר
בנעליים, כי
רציתי לייצר
נעל ריצה שגם
תרגישי בה נוח
לרוץ והיא גם
תיתן לך
אנרגיה. זה
היה ב-72'. בהתחלה
צחקו עלי
ובהמשך
חברות
הנעליים כמו
אדידס, פומה
ואחרות הלכו
על זה".
באתר שלו,
אריאלנט.קום,
אפשר לקרוא
כתבות עיתונאיות
על הישגיו
ופרטים על
התוכנה
המקורית
שפיתח, הקרויה
על שמו: APAS, שיטת
אריאל
לניתוח
ביצועים. תוך
שילוב של
טכניקות
צילום
מהירות
וטכנולוגיית
מחשבים
מאפשרת
התוכנה
לבחון על
המרקע מה שנבצר
מספורטאים
וממאמניהם
לראות
בתנאים רגילים.
"המטרה היתה
ללמוד על כל
מקצועות הספורט,
מהם
הפרמטרים
שתורמים
להצלחה",
אומר אריאל.
"אנחנו
מלמדים
ספורטאי
לעשות
אופטימיזציה
של היכולת
שלו".
כמה אתה שווה?
"לאחר צניחת
הבורסה במאי,
כמאה מיליון
דולר. מה זה
חשוב כמה יש
לי? עשיתי
חמישים איש
שעבדו איתי
למיליונרים".
איך אתה
מסביר את
הצלחתך?
"אף פעם לא
עבדתי בחיים -
בשבילי הכל
זה משחק. אני
אוהב לעשות
מה שאני עושה
ואכפת לי.
עכשיו אני
עוזר לוועד
האולימפי
הישראלי
בהתנדבות. נתתי
מערכות APAS
למכון
וינגייט, כי
אכפת לי.
הצלחתי כי
היה לי מזל
וגם עשיתי
דברים
שספורטאים
נזקקו להם,
ומאחר שהיה
לי רקע מדעי
לא היה אצלי
שום בולשיט.
זו אמת. אני
מוכר נתונים
שגורמים
לחברות
להצליח. למשל,
הרעיון של סוליות
האוויר
בנעלי
הספורט. נתנו
לי עשרה סנט
על כל זוג
נעליים
שנמכר, במשך
כעשר שנים. זה
היה המון כסף,
חמישה-שישה
מיליון דולר
בשנה".
הדבר היחיד
שהעיב על
הצלחתו היה המרחק
מאמו, שהיתה
מאושפזת כל
השנים וב-1975 מתה
ונקברה
בפרדס חנה.
"היום אני
שואל את עצמי
איך יכולתי
לחיות
בארצות
הברית כשאמי
מאושפזת כאן",
הוא אומר.
"אני זוכר
שיום אחד, ב-73'
אולי, מישהו טילפן
מבית החולים
ואמר שאחד
העובדים אנס
אותה ושזה
טופל. מה
יכולתי
לעשות?
יכולתי רק
לבוא לארץ
ולחקור, וזה
כבר לא היה עוזר
לה. תביני, כל
חיי היו שורה
של בריחות. כל
החיים ברחתי,
אני לא יודע
למה. אולי סוף
סוף לא אברח
יותר, אחרי
שהוצאתי את
סודי לאור".*
|
